חלק מכם ודאי הכיר לא מעט כאלו שמזלם לא שפר עליהם ונזקקו לטיפול בקיבוע לאחר שאחת מעצמות גופם נשברה. רבים מכם גם זכו, ולא ישכחו את חווית האירוע שהביא לשבר שלהם. זה מתחיל בכאב נוראי שלאחריו תופעות הכוללות בצקות, שינויי צבעים, קיבוע ושיקום ארוך ומייגע לאחר הסרת הגבס. מה משפיע על אותו שיקום? אילו סיבוכים עלולים להופיע ומה האלטרנטיבות הטיפוליות?
אלעד גורפינקל אוסטאופת DO
ריפוי שבר הוא תהליך מורכב מאוד הנמשך שבועות ואף חודשים. מה הם הגורמים המשפיעים על תהליך זה? ובכן, ניתן לחלק אותם ל – 2: גורמים מקומיים כמו סוג השבר (פתוח, סגור, תלישה, ספירלה ועוד), מיקומו בגוף ואופן הקיבוע שלו. לגורמים אלו השפעה רבה על אספקת הדם לאזור.
בנוסף יתכנו גם גורמים מערכתיים שישפיעו על האיחוי כמו:
- תזונה (תשפיע על חילוף החומרים ובניית הרקמה הפגועה)
- תרופות (לחלקן השפעה על צפיפות העצם וחוסנה)
- בעיות הורמונאליות (מצב העצם תלוי בהורמון הגדילה, בגיל שובר העצם, במינו ועוד)
- מחלות הקשורות לאספקה הדמית כמו PVD וסוכרת
- זיהומים החודרים דרך השבר (בעיקר בשברים פתוחים) במהלך ניתוח למשל
- שיקום בסולם מאמצים שגוי
כאשר מתרחשת חבלה או פגיעה אליה מלווה שבר יתכנו סיבוכים רבים שיש לקחת בחשבון. נמנה חלק מהם:
- פגיעות עוריות: חתכים, זיהום ואף נמק העלול להופיע בעקבותיו.
- פגיעות ואסקולריות (אספקה דמית): שבר פנימי עלול לגרום לשטפי דם כמו גם שבר פתוח העלול להביא לאיבוד דם. מדובר במצב מסכן חיים.
- פגיעות נוירולוגיות: שבר גולגולתי יסכן את מערכת העצבים המרכזית, אך תתכן גם פגיעה של עצב בפריפריה (גפיים, צלעות ועוד).
- פגיעות שריר: חבלה הגורמת לנזק שרירי כמו קרע חלקי ואף מלא.
- פגיעות ויסראליות (איברים פנימיים): הריאות, המעי, הטחול, שלפוחית השתן ואף הכבד הם רק חלק מאותם איברים החיוניים לקיומנו. הם יכולים להינזק כתוצאה משברים בבית החזה עמוד השדרה והאגן. שברים אלו אינם ניתנים לקיבוע סטנדרטי (אם בכלל) ולכן עלול להיווצר מצב מסכן חיים.
עד כה מנינו גורמי סיכון הסמוכים לאירוע השבר. אילו גורמים יהוו סיכון בטווח הזמן המאוחר יותר?
כאשר נגרם שבר לעצם מתחיל תהליך ממושך בו הגוף מתמודד עם נזק אמיתי. נזק שכזה דורש זמן בו יוכל אותו גוף לשחזר את הרקמה מחדש ולפנות את זו שניזוקה. תהליך זה עלול להיות מורכב מאוד (וזאת בהתאם לגורמי הסיכון שמנינו מעלה) וכל הפרעה באחד משלבי ההחלמה עלול להביא לשיבושים כרוניים ובלתי הפיכים.
אז מה הם אותם גורמים ארוכי טווח שיסכנו את העצם?
- קצב איחוי איטי – כבר הזכרנו מקרה של זיהום ושבר מסוג זה או אחר העלולים להאט את קצב ההחלמה, אך נזכיר גם כי ישנן עצמות המתאחות (באופן טבעי) באטיות יחסית (עצם ה – Tibia למשל) לעומת כאלו המתאחות מהר.
- חוסר איחוי – יתכנו מצבים קליניים (זמניים או כרוניים) בהם מורגשת תנועה באזור השבר. תנועה הנובעת ממחסור בקאלוס – אותו חומר (פיברובלסטי וכונדרובלסטי) המחבר את 2 קצוות השבר ומשמש כמבנה אורגני ראשוני המופיע לקראת איחויה המלא.
- פגם באיחוי – שבר המתאחה במנח לא תקין.
- שבר תוך פרקי – עלול לגרום לשינויים ניווניים במפרק ובסחוס סחוס המתקשה לרפא את עצמו. הסיכוי לדלקת פרקים (OA) גבוה.
- שברים אצל ילדים – עלולים לגרום לעיכוב בגדילה הן מבחינת קצבה והן מבחינת צורתה.
- הסתיידות
- CRPS
- תסמונת המדור – עלייה בנפח הנוזלים של הגפה (לרוב בשוק או באמה) המתרחשת, לרוב, לאחר שברים. כתוצאה מאותו שבר נוצר דימום המביא לעלייה בנפח הנוזלים וכאשר אלו מתקשים להתפנות אל מחזור הדם והלימפה נוצר לחץ עז על כלי הדם והעצבים באזור. במקרים אלו גיבוס הגפה עלול להיות מסוכן, שכן כלי דם ועצבים אינם ששים להימעך ולהילחץ. הסימנים האופיניים הם חוסר תחושה , נפיחות וחיוורון של הגפה.
מה הם הטיפולים המקובלים במקרה של שבר? 
כאשר רקמת העצם נשברת נפגעת התנועה והניידות של האדם והדבר העיקרי, ללא יוצא מן הכלל, אותו ירצה להשיג אותו פצוע (מלבד הפגת הכאב כמובן) הוא החזרת טווח התנועה ומכאן נגרוס כי מטרת העל של הקיבוע היא בראש ובראשונה שיחזור העצם כך שתשוב לצורה הקרובה ביותר (מורפולוגית) למצבה טרם שבירתה.
כאשר עצם נשברת שחזור צירה האנטומי בצורה האופטימאלית ביותר יעשה באופן שמרני או פולשני (ניתוחי) וזאת בהתאם לסוג השבר ומיקומו. כאשר השבר פשוט (באופן יחסי) נראה קיבועים בצורת גבס, סד, או מתלה, אך אם מדובר בשברי ריסוק או שברים פתוחים שיפור הניידות לא יתממש בצורה שמרנית זו ועל מנת להשיב את אותה תנועה (ולהימנע כמה שיותר מגורמי הסיכון שמנינו מעלה) יוחלט על קיבוע פולשני הכולל פלטות, ברגים ומסמרים. אומנם שיטה פולשנית יכולה להשיב את התנועה די במהרה, אך הימצאותן של אותן מתכות עלולה להשפיע לרעה על זרימת הדם ועל איחוי הרקמות הפגועות.
כאשר הטיפול הנבחר הנו ניתוחי ישנן 2 אפשרויות עיקריות והן:
- מקבע חיצוני (EF) המותקן במקרים של שבר מרוסק או פתוח (פגיעה ברקמת העור)
- ORIF – מקבע פנימי (Open Reduction Internal Fixation)
כשם שלכל ניתוח פולשני ישנם סיכונים, גם במקרים אלו יתכנו סיכונים כמו חדירת מזהם למחזור הדם, החמרה ברמת הדבר, קיבוע בציר לקוי ועוד.
לסיכום
עצמות האדם נחשבות לרקמה חזקה ועמידה ביותר. מלבד אותם שברים פתולוגיים (שברים שנגרמו כתוצאה ממחלה) מרבית השברים נגרמים כתוצאה מטראומה כמו תאונה או נפילה בהן הגוף כשל ביכולתו לשאת את הלחץ שהוטל עליו. המשותף ל2 סוגי השברים הוא הרס הרצף הרקמתי של העצם וכתוצאה מכך פגיעה בתנועת הגוף. ישנם מס’ סוגי שברים (פתוח, דחיסה, ספיראלי, תלישה, ריסוק ועוד) ואיחויים הנו תהליך טבעי. מטרת המערכת הרפואית היא לעזור לגוף ולסייע לו באותו תהליך ריפוי טבעי כך שיעשה בצורה הטובה והיעילה ביותר.
הסימנים והסימפטומים של השבר רבים. לצד שברים פתוחים להם סימנים ברורים, שברים סגורים גורמים לכאב עז, נפיחות, שינוי גוון עור
מסביב למוקד השבר, שינוי צורה וחוסר יכולת לשאת משקל או להניע את הרקמה הפגועה. תתכן גם סחרחורת, בחילות ואף עלפון. במקרה של חשד לשבר יש להימנע מהזזת מוקד הפגיעה ולחכות לגורם הרפואי בחדר המיון ממנו ישלח הפצוע לצילום רנטגן, MRI, או CT. לאחר תקופת הקיבוע (2-8 שבועות) בה החלימה העצם יהיה צורך לחזק את השרירים ולשפר את המוביליות של האזור הפגוע. יש לזכור כי אם השבר ארע בסמוך למפרק תתכן נוקשות כרונית ומגבלה תנועתית מסיבית הדורשת טיפול ממשוך וממוקד.
