עומסים פיזיים בקרב פסנתרנים

סיבות לסטרס בקרב פסנתרנים

• נגינה ממושכת – משך זמן האימון משתנה מפסנתרן לפסנתרן. הוא מגיע לשיאו בעיקר לקראת הופעה או קונצרט. חלקם מנגנים שלוש שעות ביום בעוד שחלקם אף מנגן 5 שעות ויותר.
• חרדות והתקפי פאניקה אומנם מוגדרים כמצבים קליניים בעולם הפסיכיאטריה, אך מדי פעם חווים אותה גם אלו השרויים במצבים רגשיים ונפשיים שונים. מוזיקאים רבים חרדים לתגובות הקהל ומוכנים להשקיע את כל כולם למען אהדת אותו קהל מאזינים. פחד במה או הצורך לשנן וללמוד יצירה או קטע חדש בזמן מאוד מוגבל הם מגביריי סטרס מכובדים.

• נגינת יתר או שירת יתר (Over playing/singing) הם מושגים המתארים כניסה לשגרת נגינה או שירה שלא באופן הדרגתי לאחר הפסקה ממושכת (חופשה, פגרה, מחלה). הצורך העז לחזור לעניינים ולהדביק את הקצב עלול להביא עמו פציעות ולהעלות את רמת הסטרס.

• יציבה לקויה היא מחלת הרבים. היא נוחה לגוף וקלה לביצוע. הליכה כפופה ושמוטה כמו גם נגינה במנחים אסימטריים מהווים גורם סיכון למרבית הפציעות כשבראשן מככבים כאבי הגב, הצוואר, הכתפיים וכפות הידיים.

• טכניקה לקויה נחשבת כמגבירת סטרס עיקרית ובפרט כשמדובר בכלי נגינה הדורשים תפעול בו מפרקי הידיים, הכתפיים, הגב והצוואר נמצאים במנחים מעלי עומסים (על השרירים, הרצועות והמפרקים בכללותם). 

• השפעת פסנתרנים אחרים ברשת שעלולים לעתים להטעות או להעמיס באופן מזיק.

• קושי להשלים עם כשלון וחוסר יכולת לבצע יצירה. הניסיון לצאת ממעגל היכולות נחשב כמגביר סטרס מכובד. ישנם אמנים מוכשרים ביותר המסוגלים ליותר. מבנה גוף, נטייה גנטית לפציעות וגמישות המפרקים הם רק חלק מהפרמטרים המשפיעים על איכות הביצוע. נגנים חסונים ויציבים משמרים לרוב את יציבתם וגופם ומצליחים להשתפר ולמנוע פציעות מיותרות (חלקם סובל לא פחות מאלו השומטים את גופם או אוחזים בכלי באגרסיביות ממושכת). רובנו נסבול מפציעות בעוד שאחרים לא יחוו כל כאב ויש להשלים עם המציאות.

• חוסר הנאה וסיפוק מהיצירה, מהביצוע או מגורמים סביבתיים כמו קולגות מורידות או מלחיצות, ג’ט לג, תזונה ועוד.

דרכים להורדת סטרס ולשיפור ביצועים

• חימום, שחרור ומתיחות לפני כל סשן, בסופו ובמהלכו.
• חיוך (או לפחות חצי חיוך) בעת הנגינה.
• נשימה מודעת בעת הנגינה. זהו כלל ברזל קשה ליישום.
• חיבור לפעילות גופנית וחיבור לגוף.
• ישיבה נכונה ככל שניתן והתאמת המושב ליושב. על הברך להיות בזווית הקרובה ל – 90 מעלות וכנ”ל לגבי הקרסוליים. יש לשמור על לורדוזה (עקומה) תקינה בגב התחתון (כלומר בעלת התקערות קלה). על הכתפיים להמשך מעט אחורה כדי להשיג מנח זקוף (לא בהגזמה). בנוסף, רצוי כי גובה האמות יהיה כגובה הקלידים כך שתתאפשר תנועה נכונה ותקנית של האצבעות. מכיוון שבמרבית המקרים לא ניתן להתאים את גובה הקלידים/פסנתר אלא רק את גובה הכיסא, יהיה קשה לקיים את כלל האמות ולכן פסנתרנים רבים סובלים מבעיות בשורש כף היד והקרסול. ישיבה תקינה אינה תמיד קלה לשמיור שכן היא מאמצת שרירים רבים ולכן רצוי לנוח ולשחרר (ולמתוח) את הגוף כל 10-20 דקות.
• הכרת החומר המתנגן לפני נגינתו (הקשבה ברשתות החברתיות, הכרת התווים).
• שיפור הכח והסיבולת חשובים מאוד לצורך שמירה על הגוף ושיפור יכולתו הביצועית. על הפעילות להיות מאוזנת ורצוי כי תעשה עם הדרכה מקצועית. אימוני משקולות, פילאטיס, יוגה, טיפוס, הליכה, רכיבה על אופניים הם רק חלק מדרכי האימון המומלצים. יש לתת את הדעת על הבדלי כוחות ומנחי גוף לא סימטריים הנוצרים (בין השאר) בעקבות הנגינה ושאר הרגלי היציבה שנשתמרו.
• חזרה הדרגתית לאחר פציעה היא קריטית. פסנתרנים מקצוענים החווים פציעה המחייבת זמן התאוששות עלולים להיכנס למעגל זדוני וכואב בעקבות כתוצאה מנגינה מופרזת (במשכה או עוצמתה) לאחר פציעה. רצוי להמשיך בטיפולים שמרניים (פיזיו, אוסטאופתיה, עיסוי, דיקור), חימום אקטיבי, מתיחות, הנעת מפרקים ונגינה מתונה.

לסיכום

אתם מאמינים כי בריאותכם יחסית טובה ומאוזנת אבל סיגלתם לעצמכם הרגליי תזונה (מזון ושתיה) לקויה, העדר הפוגות בעת נגינתכם הממושכת המתבצעת בתנוחות לקויות ואסימטריות ולא הקפדתם על פעילות גופנית? אתם מצויים בסטרס הקשור ללוח הזמנים הצפוף, בזוגיות לא יציבה או בבריאות לא תקינה של קרוב משפחה או חבר? אולי הגיע הזמן לדרוש מעצמכם עזרה ולאתרה שם בחוץ. במהלך חיי המקצועיים פגשתי מוזיקאים רבים שהגיעו מלווי סבל וכאב מעיק. לשאלתי מדוע המתינו זמן רב כל כך עד שהחליטו לטפל ענו רבים: “הייתי בטוח.ה שזה יחלוף”. רבים מהם פשוט המשיכו לנגן חרף כאבי הגב העזים,  כאבי הצוואר, הזרוע, המרפק או כף היד והאצבעות. הם לא הבינו את שפת גופם שאותת להם להפסיק, לשאול את השאלות הנכונות ולטפל.