שתי דקות לפני העלייה לבמה, מאחורי הקלעים של מועדון הסטנדאפ, האדרנלין חוגג. הלב דופק בקצב של תופים אפריקאיים, הנשימה קצרה וכבדה, ולרגע קטן נדמה שהמוח
בשנים עברו, הדרדרות יציבתית וקיפוזה (כפפת של הגב העליון) נחשבו לתהליכים טבעיים המאפיינים בעיקר את הגיל השלישי. אולם, בעשור האחרון אנחנו עדים לשינוי מדאיג דרמטי:
וגיניסמוס הוא מצב שבו שרירי רצפת האגן סביב פתח הנרתיק מתכווצים באופן בלתי רצוני, אוטומטי וחזרתי. תופעה זו הופכת ניסיונות לחדירה – כגון קיום יחסים,
מנגנים באהבה, שומרים על הגוף: הדרך לעוד שנים רבות של מוזיקה אחרי פתיחה אופטימית בואו נרד קצת לשטח, למעבדה, למקום שהכל קורה בו – חדר
פוסט-טראומה אינה פגיעה נפשית בלבד; היא מצב המטביע חותם עמוק ופיזיולוגי על הגוף כולו. עבור הסובלים ממנה, המערכת העצבית נותרת “תקועה” במצב של הישרדות מתמדת,
הנגינה בכינור היא אומנות המשלבת דיוק, רגש וטכניקה וירטואוזית. עם זאת, עבור כנרים רבים, ה”מחיר” הפיזי של מסירות זו עלול להיות כבד. כף יד שמאל,
רבים טועים לחשוב שאוסטאופתיה מסתכמת ברצף של מניפולציות מפרקיות וצלילי “קליק” מרשימים. בעוד שהטכניקות הסטרוקטוראליות הן חלק חשוב ומרשים מהארסנל האוסטאופתי, הן רק קצה הקרחון
זהו נושא חשוב שלעתים נותר בצל, אך יש לו השפעה ממשית על איכות החיים של נשים רבות. כשמדובר במבנה גוף עם חזה גדול, העומס הפיזי
רוב השיח סביב בריאותם של מוזיקאים מתמקד בפציעות שימוש יתר – אותם כאבים כרוניים, עמומים ומציקים שמתפתחים לאורך שנים של אימונים אינטנסיביים, יציבה לקויה והעמסה
בעולם הטיפול המנואלי, לעיתים נוצרת אשליה אופטית: המטפל בתינוקות נראה כמי שעובד בקלילות, ללא צורך בהנפת איברים כבדים או הפעלת כוח פיזי הנדרש לעיתים לטיפול
