הצטברות נוזלים ברקמות או בחללי הגוף. ברקמות הגוף ניתן להבחין בין מקטע של תאים ובתוכם לבין מקטע בין תאי. המיים, המהווים כ – 60 אחוזים ממשקל הגוף (בקירוב), נמצאים ברובים בתוך הרקמות והתאים ושמם – Intracellular water. המקטע הבין תאי אם כך, פחות עשיר במים. המונח TBW המשמש תזונאים רבים מתאר את משקל המים בגוף – Total Body Water. נסכם כי 40 אחוז מתוך ה- 60 אחוז הם ה – Intracellular water 20 אחוז ממשקל הגוף הם – Extracellular water. שלושה רבעים מכמות זו (ECW) נקראים אינטרסישיאל והרבע הנוסף – פלאזמה.
תנודות בכמות נוזלי הגוף גורמות לשינויים בעיקר במים התוך תאיים ולאחר מכן ב – חלל התוך תאי – Intracellular Space ובאופן מזערי, בדם עצמו.
וויסות כמות הנוזלים בגוף הנו חלק מתפקדן ההורמונאלי של הכליות. שינוי בריכוז המלחים בגוף מתבצע דרך הוספת או הפחתת מים, צימאון וריכוז השתן. שינויים בנפח המים בגוף מתבצע דרך צבירה או שחרור מלחים. תפקיד כלייתי ושל האדרנלין. מאזן המים אצל מבוגר כולל 2.5 ליטר של הכנסות והוצאות ביממה. שליש של מקור הכנסות המים נעשב ממוצרי מזון והיתר משתייה. מצד ההוצאות: שתן – ליטר וחצי וצואה – 200 מ”ל. אבדן מים בלתי מורגש – 800 מ”ל (נשימה, זיעה).
אנדותל נימי הדם מחורר בנקבוביות מרובות המאפשרות למים לזרום באין מפריע בין המרחב התאי והבין תאי.
תנועות החלבונים ובפרט, אלבומין, אטיות כאשר לנתרן ולאשלגן מנגנוני שאיבה אקטיביים. קיים כח אוסמוטי הסופח נוזלים. בשל ההשפעה נוגדת הבצקת של כח זה, הלחץ האוסמוטי הייחודי יכונה – לחץ אונקוטי.
במצבי מחסור בחלבון (במיוחד אלבומין) מתפתחת בצקת כללית. ניתן לראות זאת בקרב ילדי השבטים או הרעבים במידינות אפריקה. הלחץ האונקוטי מטעם האלבומין בתוך נימי הדם מגיע ל – 25 מ”מ כספית בערך, פחות מלחץ הדם בקוטב העורקי של נימי הדם ויותר מהלחץ בקוטב הוורידי כך שנוזלי התאים נספחים חזרה אל נימי הדם והלימפה.
המקטע האינטרסי’ הנו ג’לטיני ובין התאים שורר לחץ שלילי, תת אטמוספרי (כמה מ”מ כספית בודדים) בזכות השאיבה הלמפתית. 2 תכונות אלו מהווים מנגנות אנטי בצקתי. מעבר לנפח ולחץ מסויים הנוזלים הנוספים נאספים מחוץ לג’ל ואז נוצרת בצקת גומתית (Pitting Edema). מעט מם האלבומין נמס במים הבין תאיים, אך הלחץ האונקוטי מכמות קטנה זוהנו זניח, בתנאי שהמערכת הלימפתית פועלת כשורה. 90% מהנוזלים חוזרים למחזור הדם דרך המערכת הלימפתית. מתבצעת שאיפת חלבון (חלבון אינטרסיצ’יאלי).
כלי הדם הלימפתיים רצים במקבים לוורידים וחלקו הארי של הכלי הלימפתי מתנקז בתוך הצינור החזי (Thoracic duct) המתחבר לוריד התת – בריחי שמאלי (Sub Clavian).
כאשר המערכת הלימפתית נפגעת (זיהום כרוני, טפיל ועוד) עלולה להווצר לימפדמה חמורה או Elephentitis בההגפה מזכירה רגל פיל.
המנגנונים האנטי בצקתיים
- נוזל דמוי ג’ל
- הלחץ האונקוטי של חבוני הנסיוב
- שאיבת כלי הדם הלימפתיים
- פינוי תקין של מלח על ידי הכליות
בבצקת מקומית או אזורית מצטברים נוזלים בחלק התוך או הבים תאי. בצקת כללית מצטברים נוזלים בעיקר בקוטב התוך תאי.
סימנים קליניי בבצקת כללית
- עלייה במשקל (הצטברות נוצלים עד מצב הנראה לעין). עד הצטברות 4 – 5 ליטר מים רק מד המשקל יצביע על בצקת (כללית). שקילה הנה חובה לפני ואחרי דיאליזה ובכל מעקב של חולה אי ספיקת לב, כליות או כבד.
- עפעפיים נפוחות
- קושי הסרת טבעת מהאצבע
- קשיי הנעלה
בבצקת אזורית אין כמעט שינויים בנפח נוזלי הגוף., אך קיים מפגע בניכוז הדם הוורידי והלימפתי.
קשה להבחין בין בצקת כללית התחלתית לבצקת איזורית.
בכל בצקת אזורית חדה ובמיוחד כזו המלווה בכאב החשש הראשון יהיה קריש דם (DVT) בפרט אם יש גומי סיכון.
בצקת חדה – חד צצדית חכולה להצביע עDVT, צלוליטיס, קרע שרירי, ציסטה על שם בייקר.
בצקת כרונית חד צצדית – תהליך ניאופלסטי, תסמונת פוסט פלאביטית, לימפדמה.
בצקת כרונית דו צדדית – אי ספיקה וורידית, לימפתית והשפעות לוואי של תרופות.
בכל מצב של בצקת חד צדדית חדשה חייבת להעלות את החשד לקריש דם (DVT).
Deep vein thrombosis – מצב מסכן חיים.
במצב של זרימה וורידית תקינה, קיים איזון בין גורמים פרו קרישתיים ואנטי קרישתיים. כאשר חלה האטה נשבר האיזון הזה נותר לעתים קריש הנלכד בין מסתמי המערכת הוורידית העמוקה.
פקקת וורידית מעל מפלס הברך. אם היא פרוקסימלית – מסכנת חיים (תסחיף ריאתי).