מיטל החלה לנגן על חלילית כאשר היתה ילדה, אולי בת 10. היא למדה את הבסיס וזכתה, כנהוג במסגרות מוזיקאליות רבות, להופיע לקהל מצומצם. בגיל 14 החליטה לשנות כלי נגינה ועברה לנגן בחליל צד. למרות הקשיים שבתנוחת הנגינה המוזרה נראה שיכולותיה נסקו מעלה וכבר בגיוסה היתה מוזיקאית פעילה ובהמשך סטודנטית למוזיקה, חברה בהרכבים ואפילו נגנית פעילה בתזמורת מוכרת מאוד. הסיפור החל להשתנות כאשר הופיעו בידיה תחושות נימולים והרדמויות על רקע לחץ עצבי בצווארה. התחושות הלכו והחמירו תוך כדי החזרות עד לכדי הפסקת נגינה מוחלטת. בואו נכיר קצת את הבעיה ונלמד כמה תרגילים.
בעיות ופציעות על רקע עצבי (או בשמן בעיות רדיקולופתיות) הן נושא קריטי שלעיתים קרובות נדחק לשוליים בעולם המוזיקה המקצועי. חשבתי לנתח מעט את הבעיה, את ההקשר לכלי נגינה ספציפיים ואת דרכי ההתמודדות.
עבור מוזיקאי, הגוף הוא כלי הנגינה הראשון במעלה. אך בעוד שכינור או צ’לו נשמרים בקפידה בתוך נרתיק מרופד, הגוף המפעיל אותם חשוף לעומסים כרוניים. פציעות עצביות שמקורן בעמוד השדרה הצווארי הן “האויב השקט” של הנגנים, ולרוב הן תוצאה ישירה של שעות ארוכות בתנוחות אסימטריות שאינן טבעיות לאנטומיה האנושית.
המכניקה של הנזק: מצוואר ועד קצות האצבעות
עמוד השדרה הצווארי מאכלס את שורשי העצבים המזינים את הידיים. כאשר נגן מאמץ תנוחה אסימטרית, נוצר לחץ מכני על הדיסקים הבין-חולייתיים ומתח שרירי חריף ב-Scalene muscles (שרירי הצד של הצוואר). לחץ זה עלול להוביל ל”תסמונת מוצא בית החזה” (Thoracic Outlet Syndrome) או לרדיקולופתיה צווארית – מצב בו העצב נצבט כבר במוצאו מהצוואר, מה שגורם להקרנות, נימול וחולשה לאורך כל הזרוע.
דוגמאות לפי כלי נגינה
כנרים וויולנים:
זהו אולי המקרה הקלאסי ביותר. החזקת הכלי דורשת הטיה קבועה של הראש שמאלה והרמה של הכתף. האסימטריה הזו יוצרת דחיסה של שורשי העצבים בצד אחד ומתיחת יתר בצד השני, מה שמוביל לעיתים קרובות לנימול באצבעות 4 ו-5 (העצב האולנרי).
חלילנים (צד) :
הנגינה בחליל צד דורשת סיבוב ממושך של הצוואר ימינה והחזקת הידיים בגובה הכתפיים. תנוחה זו יוצרת עומס סטטי על מקלעת הזרוע (Brachial Plexus), ועלולה לגרום לתחושת “צריבה” לאורך הזרוע. (לכתבה בנושא זה)
צ’לנים:
למרות הישיבה המרכזית לכאורה, נגני צ’לו נוטים לרכון קדימה ולסובב מעט את הגו והצוואר כדי להגיע לזויות נגינה מסוימות. הישיבה הממושכת ללא תמיכה גבית נאותה משטיחה את הלורדוזה הצווארית (הקימור הטבעי) ומגבירה את הלחץ על העצבים.
תןספת על גיטריסטים ופסנתרנים
גיטריסטים:
נגינה בגיטרה (במיוחד אקוסטית או חשמלית) דורשת לעיתים קרובות תנוחה שנקראת “C-curve” בגב ובצוואר.
- הטיית הראש (The Look-Down Habit): גיטריסטים רבים נוטים להטות את הראש קדימה ושמאלה כדי להסתכל על לוח הסריגים (Fretboard). תנוחה זו יוצרת עומס מתיחה על העצבים בצד אחד ודחיסה בצד השני.
העצב שסובל מכך במיוחד הוא ה-Radial Nerve, האחראי על היד הפורטת והלוחצת.
- סיבוב הכתף (Internal Rotation): היד הפורטת (בדרך כלל ימין) נמצאת בסיבוב פנימי לאורך זמן מעל גוף הגיטרה. זה יכול ליצור לחץ ב-Brachial Plexus (מקלעת הזרוע) מתחת לשריר החזה הקטן, מה שגורם להירדמות של כל היד.
- שורש כף היד: התנוחה השבורה של שורש כף היד ביד הלוחצת (Fretting hand) מעלה את הלחץ בתוך התעלה הקרפלית, מה שמשפיע ישירות על ה-Median Nerve.
פסנתרנים:
בניגוד לכנרים, הפסנתרנים יושבים לכאורה בתנוחה סימטרית, אך הבעיות נובעות דווקא מנוקשות ומישיבה ממושכת ללא משענת.
- יציבת “ראש קדימה” (Forward Head Posture): בעת קריאת תווים או ריכוז גבוה, הראש נוטה לנוע קדימה. כל סנטימטר של תנועה קדימה מכפיל את המשקל ששרירי הצוואר צריכים לשאת. העומס הזה גורם לדחיסה של חוליות C5-C7, שם יוצאים העצבים המזינים את כפות הידיים.
- הרמת כתפיים (Shoulder Shrugging): בקטעים טכניים קשים, פסנתרנים נוטים להרים כתפיים באופן לא מודע. זה נועל את ה-Scalene muscles בצוואר ולוחץ על מוצא העצבים. התוצאה היא לרוב תחושת “נימול” בעצב האולנרי (אצבעות 4-5), מה שפוגע בדייקנות ובמהירות הנגינה.
- חוסר יציבות באגן: מכיוון שהפסנתרן משתמש ברגליים לפדלים, בסיס התמיכה שלו משתנה, מה שמאלץ את שרירי הגב העליון והצוואר לעבוד קשה יותר כדי לייצב את הגוף, מה שמגביר את הלחץ העצבי הכללי.
טיפ קטן לכל קבוצה:
- לגיטריסטים: נסו להשתמש ברצועה (Strap) גם בישיבה כדי להגביה את צוואר הגיטרה, כך שלא תצטרכו להטות את הראש חזק מדי למטה.
- לפסנתרנים: ודאו שגובה הכיסא מאפשר למרפקים להיות מעט מעל גובה הקלידים, כדי למנוע מתח מיותר בכתפיים ובצוואר.
תרגילי מתיחה והחלקה עצבית (Nerve Gliding)
- כל תרגיל, טיפ או המלצה אינם חלופה לביקור רופא. התרגילים הינם תרגילים המשרתים אותי ואת מטופלי ותוצאותיו על אחריות המבצע בלבד.
בניגוד למתיחת שריר רגילה, מתיחה עצבית צריכה להתבצע בעדינות רבה.
אם אתם מרגישים נימול חזק או כאב חד – הפסיקו מיד. המטרה היא “להחליק” את העצב בתוך התעלה שלו.
1. מתיחה לעצב המדיאני (Median Nerve)
העצב האחראי על התחושה באגודל, באצבע ובאמה.
- הושיטו את היד הצידה בגובה הכתף, כף היד פונה לקיר. משכו את כף היד אחורה (כאילו אתם עוצרים תנועה). הטו את הראש לצד הנגדי ליד המתוחה באיטיות. שחררו וחזרו על הפעולה 10 פעמים בעדינות.
- Median Nerve Glide
2. מתיחה לעצב האולנרי (Ulnar Nerve)
העצב שעובר ב”עצם המצחיקה” ואחראי על הזרת והקמיצה.
- צרו צורת “משקפת” עם האצבע והאגודל (עיגול). סובבו את היד והביאו אותה לכיוון הפנים, כך שהאצבעות מונחות סביב העין והמרפק פונה הצידה ומעלה. אתם תרגישו מתיחה לאורך החלק הפנימי של המרפק והזרוע. החזיקו 2-3 שניות ושחררו.
- Nerve Glide – Ulnar – Ask Doctor Jo
- Ulnar Nerve Flossing – Amazing Results – Ask Dr. Abelson
3. מתיחה לעצב הרדיאלי (Radial Nerve)
העצב האחראי על גב היד ויישור המרפק/שורש כף היד.
- הורידו את היד לצד הגוף. סובבו את הזרוע פנימה (כך שהאגודל פונה לאחור). כופפו את כף היד לכיוון גב היד (Flexion). הטו את הראש לצד הנגדי.
- Radial nerve stretch 2
טיפ לסיום: הקפידו על הפסקות של 5 דקות בכל שעת נגינה. הגוף שלכם לא נבנה כדי להיות פסל אסימטרי לאורך זמן.
הכותב: E.G.Musicare
